המשך עדותו של ד"ר סטיבן שייפר - מומחה להרדמה
חקירה בידי התביעה
וולגרין ממשיך מאיפה שהפסיק ביום האחרון ומדבר על המגזין הרפואי ששייפר הוא העורך הראשי שלו וכן על מחקרים שערך.הוא כתב למעלה מ-160 מאמרים רפואיים ולמעלה מ-50 פרקים לספרי רפואה. בין היתר ד"ר שייפר ערך מחקרים שקשורים ללורזופם, מידזולם ולידוקאין.
וולגרין מזכיר את ההבדל בין הרדמה בטיפול נמרץ להרדמה לצורך הליך רפואי. שייפר מסביר שהרדמה בטיפול נמרץ תהיה לזמן ארוך יותר.
שייפר מעיד שהוא עבד על התיק הזה בחינם. הוא אומר שהוא אף פעם לא גובה תשלום עבור מתן עדות מכיוון שהוא מרגיש שזה לא ראוי ולא אתי להרוויח ממקרים רפואיים לא שלא עלו בהצלחה. בנוסף הוא עובד בחינם במשפטים מכיוון שאינו רוצה שיפקפקו ביושרה שלו. הוא רצה להיות מעורב במשפט הזה כדי להחזיר את האמון של הציבור בהרדמה וברופאים. הוא מספר שכל יום פציינטים שואלים אותו בחדר הניתוח אם הוא הולך לתת להם את הסם שהרג את מייקל ג'קסון והוא מקווה שהוא יכול לשכך את הפחד הזה באמצעות העדות שלו.
שייפר הביא עמו מספר פריטים רפואיים כדי שיוכל להראות אותם למושבעים. הוא מתחיל בהצגת שקית עירוי וכיצד מחברים אותה ומסביר מה זה עירוי. הוא מראה מה זו משאבת עירוי ומסביר שהיא מאפשרת לשלוט בצורה מדויקת על המינון והמהירות בה התרופה מגיעה לגוף. שייפר מסביר שפרופופול מגיע בבקבוקון זכוכית שבקצהו יש אטם מאלומיניום וכן פקק גומי. כדי להוציא את הסם החוצה צריך להשתמש או במחט או בציוד עירוי שנקרא Spike.
וולגרין מבקש משייפר שידגים כיצד מוציאים פרופופול מהבקבוקון. הוא מראה איך מוציאים אותו באמצעות מזרק שבקצהו מחט. הוא מראה שהפעולה של הוצאת הפרופופול מהבקבוקון מורכבת – אי אפשר למשוך כמות גדולה בבת אחת אלא כל פעם אפשר למשוך ממש קצת וצריך לדחוף אוויר באמצעות המזרק חזרה לבקבוקון ואז להמשיך לשאוב פרופופול וחוזר חלילה.
וולגרין מראה לשייפר בקבוקון של 100 מיליליטר פרופופול שנמצא בחדר של מייקל. שייפר מסתכל עליו ומסביר שהבקבוקון הזה נפתח באמצעות ציוד העירוי ולא באמצעות מחט. הוא מסביר שהסמין (חתך לרוחב
שנותר על פקק הגומי הוא סימן שמשאיר ציוד העירוי. מחט תשאיר סימן אחר.
שייפר הכין וידיאו שמראה כיצד מבצעים הרדמה בצורה נכונה ובאיזה ציוד יש להשתמש. הוא מסביר שיש להשתמש בציוד זה ולבצע את מה שמראים בסרטון גם אם נותנים רק 25 מיליגרם של פרופופול.
לוידיאו קוראים: סקירה של מתן הרדמה בצורה בטוחה. תיאור של מה שרואים בווידיאו: הרופא קודם כל מכין את החדר. הוא בודק את הציוד. הווידיאו מראה ציוד לטיפול בדרכי הנשימה של הפה והאף, ציוד לצנרור, מסכת חמצן. הרופא מסדר את כל הדברים האלה כך שיהיו מוכנים ובהישג יד. שייפר מסביר שהדבר הכי חשוב עבור רופא מרדים הוא לדאוג לכך שתהיה זרימה חופשית ורציפה של חמצן לריאות. לכן יש כל מיני כלים שנועדו לוודא שאכן זה יקרה.
לאחר מכן הרופא בודק את כל הציוד שקשור למתן חמצן. הוא בודק שזורם חמצן כמו שצריך ושהצינורית שתוצמד לאפו של הפציינט פועלת כמו שצריך. בצינורית החמצן יש שתי בליטות שכל אחת נכנסת לנחיר אחר. צד אחד מזרים חמצן והצד השני מודד את כמות הפחמן הדו חמצני שנפלט באמצעות מוניטור מיוחד לכך (קפנוגרפיה
. בנוסף הרופא מוודא שהציוד, שבו ייעשה שימוש במידה והפציינט מפסיק לנשום באופן עצמאי, פועל כשורה. לאחר מכן הרופא בודק את מכל החמצן החלופי.
לאחר מכן הרופא בודק את ציוד השאיבה. ציוד זה חשוב מאוד מכיוון שתכולת הקיבה, שכוללת את החומצה שמפרקת את האוכל, יכולה לעלות לגרון ומשם להגיע לריאות ולהרוס אותן. שייפר מסביר שזאת הסיבה שבגללה אומרים לפציינטים לא לאכול או לשתות לפני קבלת הרדמה.
הוא אומר שאם מטופל מקיא (כלומר תכולת הקיבה עולה למעלה לרופא המרדים יש רק עד הפעם הבאה שהוא נושם כדי לשאוב את זה החוצה (כמה שניות – אחרת החומצה מגיעה לריאות והורסת אותן. הוא אומר שאם חומצה או מיצי מרה מהקיבה מגיעים לריאות זה בדרך כלל קטלני.
הצעד הבא הוא להכין את משאבת העירוי- זה לוקח מספר דקות. בוידיאו מראים מכונת עירוי שמחוברת למזרק –המכונה בעצם תדחוף את תכולת המזרק לתוך העירוי בקצב שייקבע על ידי הרופא המרדים. קודם כל על הרופא לשאוב פרופופול לתוך המזרק. כפי שד"ר שייפר הראה קודם, זה לא תהליך פשוט. צריך לשאוב אוויר למזרק ואז כל פעם להכניס אותו לבקבוקון הפרופופול כדי לשאוב פרופופול החוצה – לוקח כמה שאיבות כאלה כדי למלא את המזרק. למשאבת העירוי מחברים צינורים דקים שיוליכו את הפרופופול לגופו של הפציינט – כך אפשר לשלוט בשיא הדיוק על המינון וקצב ניתנתו. לאחר מכן הרופא מתכנת את משאבת העירוי – מכניס את משקלו של הפציינט, סם ההרדמה שבו ייעשה שימוש וקצב מתן העירוי. כשהוא מסיים הוא בודק שכל מה שהכניס למכשיר נכון.הקטע הזה נעשה כ-5-10 דקות לפני שמכניסים את הפציינט לחדר הניתוח.
לאחר מכן הרופא המרדים בודק את הפציינט. שייפר מסביר שזו האחריות של הרופא המרדים לדעת מה מצב הפציינט ולבצע בדיקה פיזית – לוודא שדרכי הנשימה שלו בסדר ושאין לו שום בעיות בנשימה. הוא בודק את הריאות והלב. שייפר מדגיש שזה נעשה לפני כל הליך רפואי, עבור כל פציינט ללא שום יוצא מן הכלל. זה משהו שיש לעשותו כל פעם – לא משנה כמה פעמים הרופא ראה את הפציינט קודם לכן.
הרופא גם מקבל מהפציינט הסכמה מדעת – זה לא רק המסמך שעליו חותם הפציינט אלא הליך שלם שבו הרופא מסביר לפציינט את ההליך הרפואי שהוא עומד לעבור ואת הסיכונים שכרוכים בו. הוא עונה לכל שאלותיו של הפציינט.
שייפר מבהיר שהסכמה מדעת שנעשית בעל פה אינה מחייבת ושבכלל אין כזה דבר שמוכר על ידי הקהילה הרפואית.
הפציינט מובא לחדר הניתוח ומחברים אותו למוניטורים השונים כגון למד לחץ הדם, מד דופק, מוניטור EKG. מצמידים לו את צינורית החמצן ומחדירים לו עירוי. הרופא בודק שכל הציוד הזה ממוקם כמו שצריך על הפציינט ורק לאחר מכן מתחיל להזריק פרופופול. הוא מפעיל את משאבת העירוי וכל הזמן נשאר צמוד לפציינט – ממש ליד ראשו ועוקב אחרי מצבו. הוא מתעד את מדדי החיים שלו, את התרופות שניתנו לו ומתי. שייפר מסביר שיש צורך לתעד את סימני החיים כדי להבחין בכל מיני מגמות בתגובה של הפציינט במהלך ההליך הרפואי. הוא מבהיר שזו האחריות של הרופא המרדים כלפי הפציינט לעשות זאת. שייפר מבהיר שזה חלק חיוני מהטיפול שניתן לפציינט שכן במידה ומשהו משתמש יהיה תיעוד של מה קרה וכך יהיה אפשר למנוע מזה מלקרות שוב.
במהלך כל ההליך הרפואי הרופא בודק את המוניטורים כל הזמן ומתעד את כל מה שקורה – בערך כל 5 דקות.
בקטע הזה של הוידיאו מראים מה יש לעשות במידה ויש סיבוכים:
הדוגמא הראשונה היא כאשר לחץ הדם של פציינט מתחיל לרדת. שייפר מסביר שזה משהו מאוד נפוץ מכיוון שפרופופול גורם לירידה של לחץ הדם ושהוא רואה זאת כל יום. שייפר מסביר שלחץ הדם של הפציינט יירד ובמיוחד אם הוא נמצא במצב של התייבשות. כדי לתקן מצב זה הרופא נותן לפציינט אפדרין דרך העירוי – לרוב לחץ הדם חוזר לרמה הרגילה.
הדוגמא השנייה היא כאשר המוניטור מראה שהפציינט לא נושף – פתאום המד של הפחמן הדו חמצני מראה שלא יוצא כלל פחמן דו חמצני. המשמעות של זה היא שמשהו חוסם את זרימת האוויר. הרופא ישר מזיז את תנוחת ראשו של הפציינט (זה נקרא chin lift and jaw thrust). שייפר מסביר שזה משהו שקורה לעיתים קרובות ובדרך כלל הסיבה לחסימה היא שהלשון חוסמת את דרכי האוויר. באמצעות משיכת הסנטר למעלה והזזת ראשו של הפציינט מזיזים את הלשון כך שלא תפריע.
דוגמא שלישית – דום נשימה. זה מצב שבו הפציינט אפילו לא מנסה לנשום (כלומר מערכת הנשימה מדוכאת כתוצאה מסם ההרדמה והמוח לא מספיק עירני בשביל להגיד לגוף לנשום
. במצב הזה על הרופא להשתלט על הנשימה של הפציינט ולגרום לו לנשום באופן מלאכותי. הרופא מוציא את צינורית החמצן ושם מסכת חמצן על הפנים של הפציינט (אף ופה
. המסכה מחוברת למן בלון שלוחצים עליו והוא דוחף אוויר לריאות של הפציינט.
דוגמא רביעית – הפציינט מקיא/תכולת הקיבה עולה לפה. יש לסובב את הפציינט על צידו עוד לפני שהוא מספיק לשאוף אוויר שוב ולשאוב את כל מה שעלה כדי שזה לא ייכנס לקיבה. (לא הראו את זה בווידיאו כי השופט החליט שזה מראה קשה מדי – שייפר הסביר בעצמו
.
דוגמא חמישית – דום לב. זה כאשר הלב מפסיק לפעום. על הרופא להעריך את מצבו של הפציינט תוך כמה שניות – לוודא שהוא אכן לא נושם ושזה לא מקרה שבו המוניטור פשוט הפסיק לעבוד או משהו כזה. לאחר מכן הרופא קורא לעזרה – שייפר מבהיר שזה הדבר הראשון שצריך לעשות. לאחר מכן מתחילים בהחייאה – אדם אחד דואג למתן אוויר, אחר עושה לחיצות על החזה ואחר נותן תרופות שנועדו לגרום ללב לשוב לפעום. כל זה נעשה כדי לתת לשאר הרופאים מספיק זמן כדי לתקן את מה שגרם לדום הלב. ממשיכים במאמצי ההחייאה עד שהפציינט חוזר לנשום בכוחות עצמו או עד שמכריזים על מותו. סוף הוידיאו.
שייפר מבהיר שהכללים והנהלים שהוצגו בווידיאו הם משהו שכל רופא שמבצע הרדמה נדרש להם. יש גם אחיות שעברו הכשרה לתת הרדמה והכללים האלה חלים גם עליהן. וולגרין שואל אם הסטנדרטים האלה תקפים גם במידה ומוריי התכוון לתת רק 25 מיליגרם של פרופופול. שייפר אומר שכן ומסביר שמייקל קיבל בנוסף לפרופופול תרופות הרגעה אחרות, סבל מחוסר יכולת לישון, היה התשוש ומיובש. בנוסף הוא קיבל תרופות הרגעה ופרופופול במשך זמן רב וייתכן שפיתח התמכרות אליהן מצד אחד או פיתח סבילות אליהם מצד שני.
וולגרין שואל אם אפשרי לחושב שמכיוון שהרופא הולך לתת מינון נמוך של פרופופול אין צורך למלא את כל מה שהוצג בווידיאו. ד"ר שייפר אומר שזו מלכודת ושמתן הרדמה – אפילו במינון נמוך הוא מדרון חלקלק – תמיד יש אפשרות שתצטרך לתת עוד ואתה גם אף פעם לא יודע כיצד הפציינט יגיב. שייפר אומר שאין כזה דבר – מתן קצת הרדמה ושהאסונות הכי גדולים קורים כאשר מעגלים פינות.
שייפר ממשיך ואומר שמעובדות המקרה הזה עולה שניתן פרופופול למייקל מבלי שיינקטו בכמעט אף אחד מהכללים ואמצעי הבטיחות שיש למלא אחריהם כשנותנים הרדמה.
וולגרן מבקש ממנו להסביר על תגובות של פציינטים שונים לאותו מינון של הרדמה. שייפר מסביר שחלק מהפציינטים צריכים חצי מהמינון המקובל כדי להיכנס להרדמה וחלקם צריכים כפול מהמינון המקובל.
הוא אומר ש-25 מיליגרם זה מספיק בשביל לגרום לפציינט להפסיק לנשום. הוא אומר שאסור לרופא לצאת מנקודת הנחה שהפציינט שלו יגיב כמו הפציינט הממוצע ושתמיד צריך לצאת מנקודת הנחה שזה פציינט רגיש במיוחד ולהיות מוכן לתרחיש הכי גרוע.
שייפר כתב דוח עבור המשפט הזה בו התייחס לטיפול שמוריי נתן למייקל והשווה אותו לסטנדרטים המקובלים של טיפול רפואי. הוא מסביר את המונחים שבהם השתמש. הפרה מינורית – טיפול שלא עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים המקובלים של טיפול רפואי אך לא יגרום נזק לפציינט. זאת בתנאי שהוא לא בא בנוסף להפרות נוספות. הפרה חמורה – במקרה כזה צפוי נזק לפציינט. הפרה בוטה – משהו שלא אמור לקרות בטיפול של רופא מיומן. זו הפרה שיכולה להיות קטלנית עבור פציינט. הפרה חסרת מצפון – הפרה בוטה שבנוסף להיותה הפרה של הסטנדרט המקובל של טיפול רפואי היא גם הפרה אתית ומוסרית. הפרה של זכויותיו הבסיסיות של הפציינט.
שייפר מונה 17 הפרות בוטות של הטיפול הרפואי במקרה של הטיפול שמוריי נתן למייקל:
1.
אי הימצאותו של ציוד בסיסי לטיפול בדרכי הנשימה ופתיחתם. מייקל מת מכיוון שהוא הפסיק לנשום וד"ר שייפר מסביר שהפסקת נשימה זה משהו שצפוי שיקרה כאשר נותנים סמי הרגעה בעירוי. יש להכין מראש ציוד לפתיחת דרכי הנשימה. אי הימצאותם מהווה הפרה בוטה של הטיפול הרפואי הראוי.
וולגרין מבקש משייפר להניח שמוריי עזב את מייקל ל-2 דקות ורוצה לדעת האם היה ניתן להציל את מייקל במידה והיה ציוד לטיפול בדרכי הנשימה. ד"ר שייפר עונה שכן וככל הנראה מה שקרה למייקל היה שמשהו חסם את דרך הנשימה שלו (הלשון שלו נפלה אחורה
וייתכן שהזזה פשוטה של הראש של מייקל היתה כל מה שהיה צריך כדי להציל את חייו. בנוסף שייפר אומר שמוריי לא השתמש במכשיר העירוי הידני (ambu bag) מכיוון שלפי ההצהרה שלו הוא נתן למייקל הנשמה מפה לפה. שייפר אומר שהנשמה מפה לפה פחות אפקטיבית מאשר שימוש במכשיר ההנשמה הנייד מכיוון שזה נותן לפציינט אוויר "משומש".
2.
אי המצאותו של ציוד מתקדם לטיפול בדרכי הנשימה ופתיחתם. בציוד זה נכללת מסכת הנשמה וכן ציוד לצנרור. שייפר מסביר שבתחילה כתב שזו הפרה חמורה ולא בוטה אך ששינה דעתו מכיוון שהפרופופול ניתן בבית ולמוריי לא היתה עזרה.
הוא מוסיף שלדעתו מוריי ציפה להשתמש בבקבוקונים של 100 מיליליטר פרופופול שכן הזמין לפחות 130 מהם. הוא ממשיך ואומר כי לדעתו המשמעות של זה היא שהשתמש בבקבוקון אחד לפחות כל לילה. הוא אומר שזו כמות בלתי רגילה עבור פציינט אחד לתקופה של 80 לילות (מאפריל עד ה-25.6). זה יוצא בערך 1937 מיליגרם פרופופול כל לילה. וולגרין שואל את שייפר איך הוא הגיע להערכה הזאת ושייפר מסביר שפרופופול הוא חומר שבקלות מתפתחת בו בקטריה. מהרגע שפותחים בקבוק יש להשתמש בו תוך 6 שעות ולזרוק את מה שנשאר לאחר שעברו 6 שעות. כך שאף אחד לא יפתח בקבוקון של 100 מיליליטר אם הוא מתכוון להשתמש רק בחלקו. שייפר אומר שלדעתו זה אומר שמוריי תכנן להשתמש בבקבוקונים של 100 מיליליטר שהרי אחרת היה קונה יותר בקבוקונים עם כמות קטנה יותר של פרופופול.
3.
אי הימצאותו של ציוד שאיבה. שייפר מזכיר למושבעים שיש לשאוב את תכולת הקיבה/קיא במידה והם עולים לגרון ולפה כדי לוודא שזה לא נכנס לריאות. הוא מוסיף שאין עדות לכך שמוריי אמר למייקל לא לאכול 8 שעות לפני מתן פרופופול ולכן מייקל היה בסיכון מוגבר שתכולת הקיבה שלו תעלה לגרון. במקרה כזה יש צורך במכשיר שישאוב זאת. אי הימצאותו של ציוד שכזה היא הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי.
4.
אי שימוש במשאבת עירוי – הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. שייפר מסביר שבלעדי משאבה שכזאת לא ניתן לשלוט בדיוק על המינון והקצב בו הסם נכנס לגוף. במצב כזה הסיכון למנת יתר גבוה מאוד. הוא אומר שלדעתו זה היה בין הדברים שגרמו למותו של מייקל.
וולגרין שואל איך רופא ישלוט על קצב מתן הסם אם אין משאבת עירוי. שייפר מסביר שציוד העירוי עצמו מגיע עם גלגלת שבאמצעותה אפשר להוריד את הכמות שיכולה לעבור בצינור. הוא אומר שזו צורה מאוד לא מדויקת של שליטה על המינון וקצב כניסת הסם לגוף אך שזה כל מה שהיה למוריי כשהוא נתן למייקל פרופופול.
5.
אי שימוש במד דופק מתאים – הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. מד הדופק בו מוריי השתמש היה לא מתאים לחלוטין ולא ייוצר לשימוש במקרים של מעקב רציף וממושך. בנוסף הוא לא כלל אזעקה. שייפר מסביר שמדי הדופק בהם משתמשים בבתי חולים מחוברים לצגים שבהם אפשר לראות את רמת החמצן בדם וקצב הלב ובנוסף הם משמיעים קול מסוים. כאשר משהו במדדים משתנה הטון של הקול משתנה גם והרופא המרדים יכול לדעת כבר מזה שמשהו לא בסדר. שייפר אומר שבמקרה של מייקל הדרך היחידה לעקוב אחר המדדים שלו היתה לקחת את היד שלו ולהסתכל על מד הדופק כל הזמן. הוא אומר שאם היה ציוד מתאים אז הוא היה כולל צג שבאמצעותו אפשר היה לראות בבירור את מדדי החיים ובנוסף למד הדופק היתה אזעקה. לדבריו של שייפר זה היה מציל את חייו של מייקל.
6.
אי שימוש במד לחץ דם – הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. שייפר מסביר שפרופופול גורם לירידה בלחץ הדם ורופאים בדרך כלל מטפלים בזה בהעלאת המינון של תמיסת המלח או הורדת המינון של פרופופול. מייקל היה מיובש ולכן היה בסיכון מוגבר לתגובה קיצונית לפרופופול. שייפר מסביר שכאשר לחץ הדם יורד המוח מפסיק את זרימת הדם לרגליים ולידיים ומתרכז בהזרמתו ללב ולמוח. הדבר הזה הופך את הפרופופול למסוכן יותר כי עכשיו הריכוז שלו עולה (כתוצאה מכך שהוא עובר בפחות מקומות ולכן מתפזר פחות בגוף
. שייפר יודע שלמוריי היה מד ללחץ דם אך שמוריי לא השתמש בו והשאיר אותו באריזתו בארון. הוא מוסיף שזו הפרה בוטה במיוחד לנוכח הסביבה שבה ניתן פרופופול.
7.
אי הימצאותו של מוניטור EKG – הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. EKG מאפשר לרופא לעקוב אחר קצב הלב ומצב הלב. הו מוניטור שמשתמשים בו באופן שגרתי במתן הרדמה. מכיוון שמוריי לא השתמש במוניטור שכזה הוא לא יכל לדעת מה קורה עם הלב של מייקל כשהוא נכנס למצוקה ולא ידע איך לטפל במייקל.
8.
אי הימצאותו של מכשיר למדידת דו תחמוצת הפחמן שנפלטת החוצה (קפנוגרפיה. זו הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. שייפר אומר שבתחילה לא חשב שזו הפרה כלל מכיוון שחלק מהרופאים לא משתמשים במוניטור הזה. לאחר מכן שינה את דעתו מכיוון שרופאים לא תמיד משתמשים בזה אך מדובר בבית חולים שם אפשר תמיד לקרוא למומחה.
בסביבה בה מוריי נתן למייקל פרופופול אי הימצאותו של המוניטור הזה גרם לאסון. הוא אומר שאם היה לו מכשיר שכזה הוא היה יכול לראות מייד שמייקל הפסיק לנשום.
אי הימצאותן של תרופות לשימוש במצבי חירום. שייפר לא חושב שאי הימצאותם של התרופות הללו גרם למוות של מייקל. הוא מסביר שאם למייקל היה לחץ דם נמוך אז היה אפשר להעיר אותו (להפסיק את מתן הפרופופול
ולתת לו עירוי נוזלים. זה היה צריך להיות מספיק – כלומר לא היה צריך להגיע למצב בו צריך להשתמש בתרופות החירום. הוא אומר שפרופופול נספג בגוף מהר מספיק בשביל שכל מה שהיה צריך לעשות זה להפסיק את הזרימה שלו לגוף ומייקל היה מתעורר ולא היה צורך להשתמש בתרופות הללו.
9.
חוסר תיעוד רפואי – הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי וגם הפרה אתית. שייפר מסביר שתיעוד הוא חלק חיוני מהטיפול ושרופא צריך לתעד את הטיפול כדי להעריך מה קורה ולהבחין בשינויים במהלכו. בנוסף אם הפציינט לא שורד זו זכות המשפחה לדעת מה הרופא עשה ועבור זה צריך את התיעוד הרפואי. זו האחריות של הרופא כלפי הפציינט.
שייפר נראה מאוד נסער ונותן דוגמא. הוא אומר שהיה מרגיש מרומה אם אביו או אחיו או בנו היו מקבלים טיפול רפואי במשך 80 יום ולבסוף היו מתים ואחר כך הרופא היה אומר שהוא לא יודע מה קרה מכיוון שלא כתב דוחות ולא תיעד את הטיפול. הוא אומר שאי אפשר להאמין שאחרי 80 ימים של טיפול אין אפילו דוח אחד שמתעד יום אחד של טיפול. הוא מוסיף שחוסר תיעוד רפואי הוא גם עבירה על החוק בקליפורניה ושעל רופאים לתעד את פעולותיהם גם אם הפציינט מבקש מהם לא לעשות זאת. הוא אומר שהרצון לשמור על סודיות לא פותר מהצורך לתעד ושאין תירוץ לחוסר תיעוד. הוא מוסיף שמוריי בראיון שלו במשטרה אמר שייתכן ומייקל פיתח תלות בפרופופול (נעשה מכור
ובמקרה כזה רופא צריך להפנות את הפציינט למומחה אך זה בעייתי מכיוון שאין תיעוד רפואי.
חובת הרופא להשיג מידע על הפציינט שלו. שייפר אומר שזו האחריות של הרופא לדעת כל מה שצריך על הפציינט כדי לתת לו את הטיפול הראוי. הוא אומר שמוריי מזכיר בראיון שלו במשטרה שראה סמינים של מתן עירוי על מייקל (שנעשה בידי רופאים אחרים אך לא בדק את זה ולא שאל מה קורה. וולגרין שואל אותו מה עושים במקרה שהפציינט אומר שזה לא העסק של הרופא ושייפר אומר שבמקרה כזה היה אומר לפציינט שהוא לא יכול לטפל בו.
אי ביצוע בדיקות פיזיות. שייפר אומר שהבדיקה הפיזית שנעשתה למייקל היתה מספר חודשים לפני תחילת מתן הפרופופול. הוא אומר שמוריי אמר בראיון שלו במשטרה שמייקל היה מיובש אך לא בדק את לחץ הדם שלו. הוא לא בדק את מדדי החיים שלו. זו הפרה חמורה של הסטנדרט של טיפול רפואי ושייפר אומר שאף רופא לא נוהג כך.
10.
אי קיום יחסי רופא-חולה – זו הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. שייפר אומר שיחסי רופא-חולה משמעותם שהרופא שם את האינטרס של הפציינט כעדיפות ראשונה. זה לא אומר שהרופא עושה כל מה שהפציינט מבקש – אלא שהוא עושה מה שטוב עבור הפציינט. אם הפציינט מבקש משהו שמסוכן עבורו או טיפול שלא מתאים על הרופא לסרב. שייפר מתאר את היחסים בין מייקל למוריי כיחסי עובד-מעביד. הפציינט (מייקל אמר מה הוא רוצה ומוריי עשה זאת. שייפר משווה את מוריי לעוזרת בית שעושה מה שמבקשים ממנה – זה מה שעובד עושה. שייפר אומר שמוריי לא הפעיל את שיקול הדעת הרפואי שלו בטיפול שנתן למייקל ולא פעל לטובתו. הוא אומר שמוריי לחלוטין נטש את שיקול הדעת הרפואי שלו ושברגע שמייקל ביקש פרופופול הוא היה צריך להפנות אותו למומחה לבעיות שינה. זה מה שרופא טוב היה עושה.
11.
חוסר קיומה של הסכמה מודעת. זו הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי וגם הפרה אתית וחסרת מצפון. שייפר מסביר שלחולים יש זכות לאוטונומיה על הגוף שלהם ועל חייהם ושהרופא מכיר בכך באמצעות ההליך של הסכמה מודעת.
שייפר אומר שהאוטונומיה הזו נשללה ממייקל. בתהליך ההסכמה המודעת על מוריי היה גם להסביר למייקל שפרופופול לא מהווה טיפול לאינסומניה. הוא היה צריך להסביר לו שקיים סיכון ממשי שימות אם ישתמש בזה כך והיה צריך להציע לו אלטרנטיבות אחרות. בנוסף מוריי היה צריך להגיד לו שאינו מיומן בטיפול בהפרעות שינה ובמתן הסמים האלה ושאם יקבל אותם מידיו הוא שם עצמו בסכנה גדולה. שייפר אומר שאין עדות לכך שמייקל ידע שהוא מסכן את חייו.הוא מבהיר שהסכמה מודעת הוא מסמך כתוב. הוא אומר שבזה שהליך ההסכמה המודעת לא התקיים נשללה ממייקל זכותו להגיע להחלטה מושכלת בהתבסס על מידע מלא.
12.
חוסר מעקב אחר מצבו המנטלי של פציינט – הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. בנוסף זו הפרה אתית וחסרת מצפון. על הרופא לבדוק כמה עירני הפציינט, כמה נוח לו, כמה הוא ישנוני. צריך להישאר איתו לאורך כל ההליך. מוריי נטש את מייקל ועזב את החדר.
שייפר משווה מתן הרדמה לנהיגה בקראוון (trailer). אם אתה צריך ללכת לשירותים אתה לא יכול פשוט לעזוב את ההגה באמצע הכביש ולחזור לאחר 2 דקות ולצפות שהכל יהיה בסדר. הוא אומר שב-25 השנים בהן הוא עובד כרופא מעולם לא עזב פציינט באמצע הליך. הוא מסביר שבשביל זה יש גם תמיד עוד אדם שאפשר לקרוא לו לחדר כאשר מבצעים הליכים רפואיים – למקרה שהרופא יצטרך לצאת מסיבה כלשהי.
13.חוסר מעקב אחר הנשימה של הפציינט. שייפר אומר שהיה קל להחיות את מייקל אם מוריי היה מבחין במצבו ישר כשהפסיק לנשום. כל מה שהיה צריך לעשות זה להפסיק את מתן הפרופופול ולעזור למייקל לנשום.
הוא מבהיר שזה נפוץ שפציינטים מפסיקים לנשום תחת השפעה של הרדמה ושיש לצפות לכך. הוא אומר שאם מוריי היה עוקב אחר מצבו של מייקל כראוי אז כל מה שהיה צריך לעשות הוא להזיז את תנוחת הראש שלו ולספק לו אוויר.
14. חוסר מעקב רציף אחר הפציינט – הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. מוריי עזב את מייקל וגם דיבר בטלפון. שייפר אומר שאין לעשות כמה דברים במקביל במיוחד כשלא משתמשים במוניטורים.
הוא מסביר שמבלי השימוש במוניטורים או מד דופק עם אזעקה פציינט שעומד למות לא נראה שונה כל כך מפציינט שמצבו בסדר ושקשה לדעת רק מהסתכלות אם אדם ששוכב על המיטה נושם או לא. להסתכל על מייקל מדי פעם זה לא מספיק יש צורך במעקב רציף אחר מצב הפציינט תוך שימוש במוניטורים המתאימים. לדבריו המוות של מייקל היה תוצאה צפויה של הרשלנות של מוריי וחוסר השימוש במוניטורים. הוא אומר שלדעתו מוריי כן היה בחדר כשמייקל הפסיק לנשום אך שלא ראה זאת.
15. חוסר תיעוד רפואי רציף (כלומר במהלך כל לילה. זוהי הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי וגם הפרה חסרת מצפון. שייפר מסביר שתיעוד תוך כדי ההליך (תוך מתן ההרדמה במקרה זה
הוא חלק מהטיפול הרפואי. אם מוריי היה מתעד את מה שהוא עושה ועוקב אחרי זה הוא היה רואה שרמת החמצן בדם של מייקל יורדת ושיש שינוי בקצב הלב שלו.
16.
אי קריאה ל-911 בזמן – הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי. שייפר אומר שבסביבה הביתית לא ניתן היה להחיות את מייקל ללא סיוע. מוריי היה צריך להעריך את מצבו של מייקל (דבר שלוקח מספר שניות
– לבדוק דופק ואם מייקל מגיב- פשוט לנער אותו אם צריך ולראות אם הוא מתעורר. שייפר אומר שלקרוא ל-911 נמצא בעדיפות ראשונה בהתחשב בכך שאין אדם שיסייע ואין ציוד ראוי לטיפול במצב. הוא מבהיר שאם מוריי היה במצב שהוא יודע שהוא לא יכול להתקשר ל-911 אסור היה לו לתת פרופופול מלכתחילה.
וולגרין נכנס עם שייפר לפרטים של הפעולות של מוריי. בהנחה שמוריי הבין שיש בעיה ב-12:00 בצהריים שייפר לא מבין למה הוא בכלל השאיר הודעה קולית למייקל אמיר וויליאמס ולמה לקח 20 דקות עד שהתקשרו ל-911.
הוא מתאר את זה כבלתי מתקבל על הדעת ובלתי נסלח. רופא לא יעשה כזה דבר, אומר שייפר.
הוא אומר שאם מוריי עזב ל-2 דקות בלבד והיה קורא לפרמדיקים איך שמצא את מייקל אז מייקל היה חי היום אך עם נזק מוחי ברמה כלשהי. אם למוריי היה את הציוד לטיפול בדרכי הנשימה והיה מוצא את מייקל לאחר 2 דקות אז מייקל היה חי היום ולא סובל מדבר.
וולגרין שואל כמה זה יעיל לבצע החייאה על מיטה ובאמצעות יד אחת. שייפר אומר שביצוע החייאה על מיטה רק גורם לפציינט לשקוע לתוכה וזה לא יעיל. גם אם מוריי שם את ידו מתחת לגב של מייקל זה לא יעיל מכיוון שצריך את כל משקל הגוף של מבצע ההחייאה כדי שההחייאה תהיה יעילה. צריך להשתמש בשתי ידיים- יד אחת זה לא מספיק. שייפר אומר שמוריי היה צריך להתקשר ל-911 ואז להזיז את מייקל לרצפה.
בנוסף הוא אומר שבהתבסס על הראיון של מוריי במשטרה הבעיה פה לא היתה שהלב של מייקל הפסיק לפעום אלא שמייקל הפסיק לנשום. מוריי אמר שלמייקל היה דופק כשהוא מצא אותו. אם היה דופק מה שהיה צריך זה לספק חמצן ולדאוג שחמצן מגיע לריאות.
אין צורך לבצע לחיצות על החזה אם יש דופק.
עוד הוא אמר שזה שמוריי ביצע הנשמה מפה לפה זו בעצם הודאה בכך שאין לו את הציוד הנדרש כדי לטפל במצב חירום. אדם מן היישוב יעשה הנשמה מפה לפה מכיוון שאין לו דרך אחרת לספק אוויר – לרופא צריך להיות ציוד מתאים. הוא אומר שמוריי היה צריך להשתמש במכשיר ההחייאה הידני (ambu bag) במקום לעשות הנשמה מפה לפה.
בנוסף שייפר לא מבין מדוע מוריי הרים את הרגליים של מייקל. הוא אומר שזה בזבוז זמן. הוא מסביר שמרימים רגליים של פציינט במקרה שלא מגיע מספיק דם ללב, כמו למשל במקרה של ירי, אך זו לא היתה הבעייה פה. הבעיה היתה שהנשימה של מייקל פסקה.
שייפר אומר שזה מראה שלמוריי לא היה מושג מה לעשות.
וולגרין שואל את שייפר מה זה פלומנזיל. שייפר מסביר שזה סם שסותר את ההשפעות של לורזופם ומידזולם. שייפר אומר שמסקרן אותו לדעת מדוע מוריי נתן את זה למייקל מכיוון שזה לא מתאים עם ההצהרה שלו לפיה נתן רק 2 מנות של 2 מיליגרם כל פעם לפני מספר שעות. הוא מוסיף שהוא מאמין שמוריי ידע שהוא נתן הרבה יותר מזה.
17.
אי מסירת מידע מלא ומדויק לפרמדיקים ולרופאים ב-UCLA– הפרה בוטה של הסטנדרט של טיפול רפואי ובנוסף הפרה אתית וחסרת מצפון. מוריי לא סיפר לרופאים ולפרמדיקים שנתן למייקל פרופופול. שייפר אומר שזה בלתי נסלח מכיוון שחייו של אדם היו על כף המאזניים. בנוסף שייפר אומר שמוריי תיאר את מה שקרה בצורה שגויה – הוא אמר שראה את מייקל נכנס למצוקה (המונח באנגלית הוא witnessed arrest). שייפר אומר שהמונח הזה מתאר מצב של דום לב ולא של דום נשימתי ולרוב מדובר במצבים כגון התקף לב. מכיוון שמוריי תיאר את האירוע כך הטיפול שניתן למייקל על ידי הפרמדיקים והרופאים במיון לא היה הטיפול המתאים אלא הותאם למצב של דום לב. לרופאים היה רק כמה שניות לבחור את שיטת הטיפול ולא ניתן להם המידע הנכון. שייפר אומר שאי מסירת המידע המלא היא הפרה של האמון שנותן הפציינט ברופא שלו. וולגרין הופך נסער פה ואומר שרופא מחוייב למסור את האמת כולה ורק את האמת ולא למסור אותה הוא הפרה בוטה של הסטנדרטים של טיפול רפואי. יש לשים את הפציינט בעדיפות ראשונה ולא את הרופא, הוא אומר.
וולגרין שואל את שייפר מה זה פוליפרמסי ושייפר מסביר שזה כאשר נותנים הרבה תרופות בזמן קצר ושזו הפרה חמורה של הסטנדרטים של טיפול רפואי.
הוא אומר שמה שמוריי נתן למייקל לא היה הגיוני. הוא מסביר שמידזולם ולורוזפם הן תרופות מאוד דומות וההבדל היחידי ביניהן הוא כמה זמן כל אחת נשארת במערכת. הוא אומר שהוא לא מבין מדוע מוריי כל הזמן החליף בין לורזופם ומידזולם. הוא אומר שהטיפול שמוריי נתן למייקל מראה שהוא לא הבין כלל בתרופות שהוא נתן ולא הבין כיצד הן פועלות.
וולגרין שואל אם 25 מיליגרם של פרופופול זה מינון בטוח.
שייפר אומר שבסביבה הזאת (בית אין דבר כזה מינון בטוח ושבנוסף לכך מייקל קיבל קודם לכן לורזופם ומידזולם, הוא קיבל תרופות מהסוג הזה במשך 80 לילות ויכול להיות שהפך למכור או נמצא בתהליכי גמילה מהם או מפרופופול. שייפר אומר שמעולם לא שמע על רופא שנתן פרופופול במשך 80 לילות ועוד בנוסף לכל שאר התרופות שמייקל קיבל.
"אנחנו בנוור-נוורלנד פה. משהו שמעולם לא נעשה בהיסטוריה מלבד על מייקל ג'קסון".
וולגרין שואל לגבי המחקר שנעשה בטיוואן לגבי השימוש בפרופופול לטיפול באינסומניה. שייפר אומר שיש מעל ל-13,000 מאמרים רפואיים על פרופופול, 2,500 מהם הם על פרופופול והרדמה ומתוך כל אלה רק אחד (המחקר מטיוואן
מתייחס לפרופופול ואינסומניה. זה המחקר שנעשה בטיוואן ב-2010. שייפר אומר שלא היה מפרסם את המחקר הזה במגזין שהוא העורך הראשי שלו מכיוון שהמחקר לא מציין כמה פרופופול ניתן לפציינטים. בנוסף הם טוענים בו שהוכח שפרופופול הוא טיפול יעיל באינסומניה אך המחקר נעשה על 64 בני אדם ולא ניתן לקבוע כזאת קביעה יוצאת דופן ומשמעותית בהתבסס על 64 בני אדם. שייפר אמר שהמגזין שפרסם זאת לא עוסק בהרדמה או בהפרעות שינה וברור שעורכיו לא הבינו לא בפרופופול ולא באינסומניה. בנוסף הוא אומר שהמחקר לא תקף במקרה זה מכיוון שלא מדובר על אותם תנאים. המחקר נעשה בבית חולים על ידי רופאים מרדימים, הפציינטים צמו במשך 8 שעות לפני שקיבלו פרופופול, עקבו אחר סימני החיים שלהם, נתנו להם פרופופול באמצעות משאבת עירוי, העירוי של פרופופול נמשך שעתיים למשך חמישה ימים (לא רצוף אלא פרשו זאת על שבועיים
ולא ניתנו תרופות נוספות. שייפר אומר שהפציינטים במחקר קיבלו טיפול רפואי שעמד בסטנדרטים של טיפל רפואי ראוי ושהמחקר דווקא מבליט את הסטיות של מוריי מהסטנדרט של טיפול רפואי.
שייפר אומר שכל אחת מ-17 ההפרות שפירט כשלעצמה יכלה לגרום למוות של מייקל והיה צריך לצפות שמוות הוא דבר אפשרי כתוצאה ממנה. וולגרין שואל האם 17 ההפרות שתיאר תקפות מבחינתו גם אם מייקל לקח בעצמו לורזופם/פרופופול, האם גם במצב זה הוא רואה במוריי אחראי למוות של מייקל? שייפר אומר שכן.
וולגרין שואל לגבי יחסי רופא-חולה. שייפר אומר שאלו יחסים מקודשים שניתן למצוא איזכורים אליהם מלפני מאות שנים. לרופאים יש את הכוח לתת תרופות, לנתח, לדעת מידע אנטימי על הגוף של פציינט, לעשות הליכים שיכולים לגרום למוות – כל זאת מכיוון שאלו יחסים מקודשים", אומר שייפר. ד"ר שייפר הקריא את שבועת הרופא: "בכל בית אליו אבוא אבוא רק לטובת הפציינט". "מוריי לא שם את מייקל בעדיפות ראשונה", אומר שייפר. "כשכמוריי נתן למייקל פרופופול הוא שם את מוריי בעדיפות ראשונה, כשהוא הופיע בביתו של מייקל כל לילה עם פרופופול ותמיסת מלח הוא שם את מוריי בעדיפות ראשונה, כשהוא לא מסר את כל המידע לפרמדיקים ולרופאים הוא שם את מוריי בעדיפות ראשונה. הוא הפר את הסטנדרטים של טיפול רפואי כל לילה".
